<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נט"י וסעודה</h1>
<h2>דף קה.</h2>
כדבעי אינש למכרך על ריפתא צריך ליטל ידיו ולברוכי אפי' לחולין וכל המזלזל בנטילת ידים כדעבדו לאליעזר בן חנוך שפקפק בנט"י. וג' דברים מביאין האדם לידי עניות המשתין מים בפני מטתו ערום, המזלזל בנט"י, ושאשתו מקללתו בפניו על עסקי תכשיטיה, והני מילי בדאית לי' ולא עביד. ואמרינן נמי המזלזל בנט"י נעקר מן העולם, ואע"פי שדי ברביעית אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני ויהבי לי מלא חפני טיבותא. וכד משי צריך לנגבינהו שפיר דכל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנ' ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא. כשנוטל ידיו מברך אקב"ו על נט"י כדרך כל המצות עובר לעשיתן אם לא נגע במקום מטונף ואם נגע מברך אחר נטילתן קודם שנגבם. וכל טנוף שאינו מעכב התפלה אינו מעכב לברך ברכת נט"י קודם שיטלם. תני' והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן טוב, אני ה' זה ברכה וההוא שמן ודאי לאו חובה אלא שנהגו בימיהם כך להדור מצוה והכון הוא, תדע שהרי אמרו מים ראשונים מצוה אחרונים חובה ואלו שמן לא קתני, וכ' בעל הלכות הראשונים מצוה משום סרך תרומה שהידים שניות ופוסלות התרומה וכדי שירגילו ליטל ידיהם בנגעם בה אף לחולין התקינו, אבל האחרונים שהם לצורך האדם מפני סכנת מלח סדומית שידים שנגעו בו מסמות עינים אין טעונים ברכה. ויש מחכמי צרפת העידו שאבותיהם לא נהגו כלל במים אחרונים כיון שאין מלח סדומית בינינו, ולאנשים מעונגים לבד שהקפידו ליטל ודאי מעכב. ואנן חזי לן דאבהתנא הקפידו מאד על מים אחרונים, ויש שקבלו מן הגאונים לברך עליהן על רחיצת ידים. ואם ידיו מזוהמות ודאי ראוי ונכון לברך כך שהרי אמרו פסולות.0... ואחר שנטל ידיו לסעודה לא יפסיק דאמרינן תיכף לנטילת ידים סעודה ובירושלמי התוכף לנט"י ברכה אינו נזוק בכל אותו סעודה. והא דאמר בתוספתא מים הראשונים מפסיק אחרוני' אינו מפסיק, לאו למימרא דשרי להפסיק בין נטילה לברכת המוציא אלא כדאי' בירושלמי תני מים שלפני המזון רשות ושל אחר המזון חובה, אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק, מה הוא נוטל ומפסיק, רבי יעקב אמר נוטל ושונה, פי' ששפיכה ראשונה לטהר הידים, ומים אלו נטמאו מחמת הידים ובעי שפיכה שני' לטהר המים. ר' שמואל בעי נוטל ושונה, ואת אמרת רשות, אמר רבי יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר, על השניים יצאה אשה מביתה וי"א שנהרגו עלי' ג' נפשות. מעשה בר' עקיבא שהי' בבית האסורים ולא טעם כלום שלא הגיעו המים שהביאו לו כדי ליטל ידיו ולשתות ואמר מה אעשה שחברי מחייבין עליהם מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי, אמרו לא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. ועקר טומאת ידים שלמה גזר שראה שידים עסקניות הן ואתו רבנן וגזור אף לתרומה ולבסוף אף לחולין. ובשעה שתקן שלמה ערובין ונט"י יצאה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר. א"ר יצחק מים ראשונים מצוה אמצעיים רשות ואחרונים חובה, מים ראשונים נוטלים בין בכלי תחתיהם, בין ע"ג קרקע, מים אחרונים אין נוטלים אלא בכלי, ואמרי לה אין נטלים ע"ג הקרקע. מאי ביניהו, איכא ביניהו קינסא פי' עצים וקסמים שנופלי' המים עליהם, למ"ד ע"ג קרקע אסור קנסא שרי אע"ג דלאו כלי הוא, וטעמא דאסור עג"ק, משום רוח רעה השורה על הקרקע. מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין הזוהמא, ודוקא כשהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה, והיכא דמי יד סולדת, עד שכרסו של תינוק נכוית בו. והא דאמרן אמצעיים רשות א"ר נחמן הני מילי בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. שמועה זו מפורשת בהל' ב"בח. ולמה אמרו מים אחרונים חובה, מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים, ומשתכח קורטא בכורא, ואי כאיל מלחא כ"ש דבעי נט"י. חמי אור נוטלים לידים אפי' יד סולדת בהן כר' יוחנן דאמר שאלתי את ר' שמעון בן גמליאל ברבי אוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל העליון עושין כן. חמי טבריא חזקי' אמר אין נוטלים לידים, ר' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש. ואמר ר"פ במקומן כ"ע לא פליגי דשרי לטבול בהן את הידים, למשקל מיניהו במנא ולשפוך על הידים כ"ע לא פליגי דאסור, כל פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא חזקי' סבר גזרה בת בירתא אטו מנא להכי גם אין טובלין בהם הידים, ור' יוחנן סבר לא גזרינן והלכתא כחזקי' דרבי' דר"יו הוא. מים שנפסלו משתית בהמה בכלי פסולין ואסור ליטל בהן הידים, אבל בקרקע כשרים וטובלין בהן הידים, ומסתבר לן כשטבל ידיו במעין או במקוה מ"מ מברך על נט"י דהכי תקון רבנן ולא תקנו שצריך להטביל, אלא בנטילה די יש מי שאומר נפסלו משתית בהמה שאמרו הם מים מלוחים שאין הכלב יוכל ללקק בהן, וי"א מים עכורים קרובים להיות כטיט הנדוק. אמר רבי יצחק נט"י לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה אביי אמר מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דאמר כ' וידיו לא שטף במים הא שטף טהור, והא בזב קאי דבעי טבילה, אלא ה"ק אחר שלא שטף ידיו במים טמא מכאן סמכו לנט"י מן התורה ואסמכתא היא דקרא להסיטו של זב ולטבילה בעינן ומשום שאפשר שיאמר אדם משום סרך תרומה תקנו שלא יטמאוה ידים, השתא ליכא תרומה, ואני איני כהן, ואין אתנו נזהר מלאכול אוכלין ומשקין טמאים, מה לי בנט"י, להכי הדר ואמר מצוה לשמוע ד"ח, אף אי השתא ליכא תרומה וליכא טהרה. אמר רב הונא אין נטילת ידים אלא לפת לבד תני ר' אושעי' וכל דבר שיש לו לכלוך משקה. והכי אמרינן בערבי פסחים כל שטבולו במשקה צריך נט"י. וטעמא דידים שניות ובנגיעתן מטמאין המשקין. יש מן הגאונים שכ' שצריך גם לברך על נט"י הטובל אכילתו במשקה. ולא חזי לן מדאמר אין נט"י אלא לפת, משמע עקר התקנה לפת היתה. והכי דייקינן מדבעי לחלק התם בין נגע ללא נגע אבל ודאי נטילה בעי אפי' לא נגע במשקה כדמסקינן התם דאם מטבל חיישינן דלמא נגע וגם רב חסדא ורבנן ור"פ כולהו נקטי נטל ידיו בטבול ראשון. וקיי"לן אין נט"י לפירות והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי רוח וקיי"לן נמי אין זמון לפירות.
<h2>דף קו:</h2>
מסקנא דשמעתא קדוש ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק לחומרא. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לאכילה כל היום כולו אפי' שלא בשעת הדחק אם יזהר שלא יטנפם. וי"א דוקא כשנוטלם שחרית שלא בשעת אכילה מהני תנאי אבל אי נוטלם לאכילה לא מהני תנאי שהרי אמרו תיכף לנט"י סעודה וכן אמרו הנוטל ידיו לא יקדש שלא יפסיק בין נט"י לאכילה.
<h2>דף קז.</h2>
אמר ר"פ האי אריתא דדילאי אין נוטלים ממנו לידים דלא אתו מכח השופך, שכבר פסק כוחו והקלוח הולך מאליו, ואין מטבילין בו הידים דהוי שאובים שאדם דלה אותם מתחלה ובאו לכאן, ואי מקרב ידיה לגבי דילאי, פי' כשזה שופך אל הצנור נותן ידיו סמוך למקום השפיכה ומקלחין עליהן דאתו עדיין מכח גברא, נוטלים מהם לידים, ואי בזיע דילאי ככונס משקה אין נוטלים ממנו לידים, דבעינן כלי לנטילה דאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלים ממנו לידים, אבל מטבילין בו את הידים ומסקנא דגמרא אחזותא, פי' שיהא למים מראה מים, ואמנא, שיהא הכלי מחזיק רביעית קפדינן, אשעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נוטלין לאחד אפי' לשנים, ולא היא שאני התם דאתו משירי טהרה ומעיקרא רביעית בעינן. תנן התם מי רביעית נוטלין לא' ואפי' לשנים, מחצי לוג לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה לעשרה ולמאה. מגופת החבית שתקנה, פי' שהי' חלולה ונתונה ככסוי ע"פי חבית לשאוב הזוהמא ומקבלת רביעית אבל חדה היא למעלה ואין לה בית מושב, והוא מתקנה לשבת בלא סמיכה, נוטלין ממנה לידים דהוי כלי, אבל בלא תקון בית מושב לאו שם כלי עלי' וכן חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהם לידים, אבל שק וקופה אע"פי שתקנן אין נוטלים מהם לידים אבל בכל שאר כלים נוטלים לידים כדתנן ריש ידים בכל הכלים נוטלין אפי' בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אבל לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת כלים ולא יתן על חברו בחפניו, וטעמא שאין נוטלים לא בשבר כלי ולא בדבר שאין עשוי לקבלת מים, דאסמכינהו רבנן אמי חטאת כדתנן התם אין ממלאים ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא מכלי, אי נמי סמכינהו אקדוש ידים ורגלים דמקדש דתני' כל הכלים מקדשים והשוו חוץ למקדש כמקדש דתני' עבוד' מתנה אתן כהונתכם לעשות אכילת קדש בגבולים כעבודת מקדש, מה במקדש מקדש ידיו אף באכילת קודש בגבולים מקדש ידיו, אי בעבודת מקדש ידיו ורגליו אף באכילת קדש ידיו ורגליו, אמרת במקדש צריך ידיו ורגליו, באכילת קדש בגבולין אין צריך אלא ידיו נמצינו למדין נט"י מ"הת. ולא התירו חכמים לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה ולא לאוכלי טהרות. וכ' הגאון הא דאמרינן (פסחים מ"ו) לנט"י אם המים ד' מילין לפניו, או יותר ממיל לאחריו אין צריך להמתין על המים ואוכל בלי נטילה, אבל צריך ליטל ידיו במפה שלא יגע בפת. אוכל מחמת מאכיל צריך האוכל ליטל ידיו אע"ג שלא נגע והמאכיל א"צ נטילה. אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע שנטל ידיו והשמע מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ואי ליכא אדם חשוב בסעודה מברך גם על כל פרוסה ופרוסה, ואי אכלו שנים השמש מיסב עמהם דניחא להו לבוא למצות זימון. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד של בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. אמר ר' חייא מים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, וטעמא שצריך להגביה ידיו, כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ואחרונים צריך שישפיל ידיו כדי שתרד זוהמת המאכל מעל ידיו. תנו רבנן הלכה בסעודה (יומא ל') אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חברו והפליג, נוטל ב' ידיו ונכנס, וכשנוטל לא יטל בחוץ אלא בפנים ויושב במקומו ונוטל, והטפיח מחזיר על האורחים, ודוקא אם חזר לשתות, אבל לאכול נוטל בחוץ ונכנס דמידע ידעו דאנינא דעתיה שכבר נטל. תנן מי רביעית נוטלין לידים לא' ואפי' לשנים, איכא מאן דאמר דשמעינן ממתני' דמצוה מן המובחר ליטל ידים ע"י אחר ששופך עליהם, ואי ליכא אחר מניח החבית בין ברכיו או מטה על צדה ונוטל כדי שתהא נטילה לשתי ידיו כאחת וטפי שפיר למיעבד הכי. ולי הכותב נראה שאין צריך ליטל ידיו כאחת דהא אמרינן בגטין דאי משי חדא חדא שפיר דמי, דכי האי גונא טהורות לחצאין הלכך לאחר ששפשף ידיו יקח הכלי בידו אחת וירק על חברתה ואח"כ יקח הכלי באותה שטהורה וירק גם על חברתה וסגי להו בהכי. ובשחיטת קדשים אבעי' להו מאי לקדש ידיו ורגליו בכיור, ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דלמא אף בתוכו ת"ש או שטבל במי מערה ועבד פסולה, כלומר אע"ג..., הא מי כיור דומי' דמי מערה כשרין, כלומר אם מכניס ידיו לתוך כיור, ומשני לא, ומי מערה אצטריך ליה, שלא תאמר גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ"ש קמ"ל. וחזינן לבעל הלכות דכתב: היכא דקא מסגי ע"ג נהרא וליכא מנא בהדי' למשקל ולמישא ידיה, לא לשקל מיא בחדא ידא ולמישא לאידך ידא... בנהרא דהוי רחיצה. ואבעי' להו כהן מאי שיקדש ידיו ורגליו במי כיור, דהאי כיור אי' לי' שלאבא וכדבעי כהן לקדושי ידיה שקל מיא דבא בשלאבא לידיה ומשי ידיה ועבד עבודה, וקמבעי' לי' למישך במי כיור גופא, ורחצו ממנו אמר רחמנא דאתא מיא משלאבא לידיה, אבל מישך ידיה בגוויהו לא, או דלמא לא שנא, והא דכתיב ממנו לאפוקי אי שקל מיני' במנא, אי נמי היכא דשקל בחדא ידא ומישך לאידך, אבל מישך ידיה תוך מי כיור ועביד עבודה שפיר דמי, ואבעי' לא אפשטא ואמר ר' אחאי מדקמבעי' להו לרבנן הכי, שמע מינה דכי האי גוונא רחיצה מקרי, דאי לא תיפוק לי' דבעינן ורחצו אהרן ובניו, אלא ש"מ דפשיטא להו דהוי רחיצה, ולא קמספקא להו גבי קדוש אלא משום דכתיב ממנו, והשתא דאמרת רחיצה היא, מאן דבעי מיכל נהמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא שייך ידיה בגויהו ושפיר דמי וכן הלכה ע"כ. והא דאמרינן בגמ' מאריתא דדילאי אין נוטלים דלא אתו מכח גברא, לדבריהם כך צריך לפרש כל היכא דאיתא מיא בכלי מכח אדם באו בין שהפילם על ידיו בין שנתן ידיו לתוכן, אבל במים ששפך בצנור וכבר פסק כח האדם ששפכם הרי בקרקע מונחים וכקרקע דמי וראוים לטבילת ידים אם הם בכשעור אבל לא לנטילה. המטביל ידיו במעין, אע"פי שאין בו אלא רביעית ומכסין ידיו די, דלא עדיף מטבילת כלים דדי ברביעית, אבל במקוה כיון דבטלי לרביעית דכלים הכי נמי לידים בעי מ"ס במקוה. וכתב עוד בהלכות כי אמרינן דצריך נט"י וברוכי הני מילי אי בעי למיכל נהמא אבל אי בעי למיכל פירות ז' מינין, אי נמי ממין דגן כדעבדינהו מעשה קדרה אע"ג דבעי ברוכי לאחריהם לא בעו נטילת ידים, ובתר דאכלי לא מזמני, אבל אי מטנפי ידים אפי' לפירות צריך למישא ידיה משום ברוכי, אבל אין מברך ענט"י, דלאו מצוה אותה נטילה, ולא חייבוה חכמים אף לנהמא בכה"ג. וחזי לן דמ"ש כדעבדינהו מעשה קדרה ואכיל פטור מנט"י, לאו דוקא, דה"ה אי אכיל פת הבא בכיסנין ולחמניות דאינו מברך המוציא אי לא קבע סעודה עליהו אין צריך נט"י. יש מי שאומר שאם אוכל פחות מכביצה אין צריך נט"י... דנטלו במפה.
